אתי ויוסי היו "הזוג הזה" – הם היו נשואים באושר שנים ארוכות ומערכת היחסים שלהם התאפיינה באהבה גדולה וכבוד הדדי.
הייתה רק בעיה אחת.
ההתנהלות הכלכלית של יוסי הייתה מאוד לא אחראית. הוא ניהל עסק עצמאי אשר צבר חובות כבדים במשך השנים וכתוצאה מכך אף עבר הליך של פשיטת רגל. גם לאחר הליך פשיטת הרגל צבר העסק חובות ולא היה עסק מרוויח.
לעומתו, אתי הייתה אישה מאוד מחושבת ואחראית כלכלית. היא עבדה שנים ארוכות במקום עבודה מסודר, מעולם לא נקלעה לחובות ואף לקחה על עצמה את רוב הוצאות משק הבית.
בחוכמה רבה הבינה אתי כי שותפות ברכוש תוביל להרבה מתח בזוגיות ועל כן הקפידה להתנהל בהפרדה רכושית. כך למשל, לבני הזוג לא היה חשבון בנק משותף והיא השתדלה להיות כמה שפחות מעורבת בעסק של יוסי.
ואולם כשהתקרבה אתי לגיל פרישה, המחשבות והחששות מהעתיד הכלכלי שלה, אותן מחשבות וחששות שהיא הדחיקה במשך שנים ארוכות, צפו ועלו. אתי בעיקר דאגה מה יקרה לאחר שהיא תלך לעולמה. היא לא רצתה שיוסי ירש את הרכוש אותו היא חסכה בעבודה קשה ומשך שנים ארוכות. היא חששה שאם יוסי ירש אותה, במהרה הכסף "ינזול לו מהידיים" ולא יישאר לה דבר להעביר לילדיה ולנכדיה.
הסברתי לה שהפתרון מצוי בשני מסמכים. המסמך הראשון הוא צוואה שבה אתי תוריש לילדיה את הרכוש שהיא צברה. במקרה והיא לא תערוך צוואה יחול חוק הירושה אשר קובע כי במקרה של פטירה בן הזוג יורש מחצית מהרכוש והילדים יורשים את המחצית השנייה.
המסמך השני הוא הסכם ממון, אשר מגדיר מהו הרכוש האישי של אתי. ללא הסכם ממון כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין עלול להיחשב כרכוש משותף, אף על פי שאתי ויוסי התנהלו בהפרדה רכושית. בהסכם הממון אפשר לציין מפורשות שהרכוש שצברה אתי במהלך החיים הזוגיים ( למשל, קרן פנסיה, קרן השתלמות הכספים בחשבון הבנק ועוד) הוא רכושה האישי.
צוואה והסכם ממון הם המסמכים אשר יבטיחו לאתי שרכושה האישי יתחלק לאחר מותה בין ילדיה בחלקים שווים.
